תרכיבים 2017

תרכיבים 2017

תרכיבי שפעת: כמה מדע מסתתר אחרי הקריאה "לכו להתחסן!"?

Science 22 Sep 2017 23 ספטמבר, 2017

אנו נמצאים בפיתחה של עונת החורף, וההמלצה של מערכת הבריאות וכותרות העיתונים "לכו להתחסן!". מאמר מערכת בכתב העת היוקרתי Science (נכתב ע"י Jon Cohen) מנסה להסביר לנו, מה שרשויות הבריאות אינן אומרות לנו והוא, שמדובר בתרכיב שיעילותו אינה גבוהה.
היעילות של תרכיב השפעת מוערכת ב-60% בקרב אלה שחוסנו, כאשר היו שנים מסויימות שיעילותו צנחה לשפל של 10% בלבד. בהתחשב בעובדה כי עונת שפעת קשה יכולה לגרום למותם של אלפי אנשים הרי שהתומכים יגידו ש-10% הם יותר טוב מכלום. אבל ברור, שמדובר בתרכיב שיעילותו אינה מספקת מול איום כה מהותי לבריאות הציבור. אחד הטיעונים לכשלון התרכיב הוא בחירה לא מתאימה של הזן, המתבססת על נתונים אפידמיולוגיים (נדרשים מול ההשתנות המתמדת של הנגיף). אבל, יעילות התרכיב נמוכה, גם כאשר הבחירה של הזנים תואמת את אלה שבשדה. משך עשורים רבים, החוקרים האמינו שחיסון נגד שפעת מקנה הגנה טובה במידה וקיימת התאמה לזני השדה. מחקרים משנות הארבעים ועד לשנות השישים הראו באופן שגרתי יעילות של 70% עד 90%. אבל מחקרים אלה הסתמכו על מתודולוגיה מוטעה. ללא דרך פשוטה לזהות את הנגיף בדם, החוקרים מדדו רמות נוגדנים, מחפשים אחר ה"קפיצה" ברמת הנוגדנים המתרחשת לאחר ההדבקה כמדד ל"חוסר הגנה". פיתוח שיטת ה-PCR איפשרה לחוקרים למדוד את רמת הנגיפים. התברר שחלק מהמחוסנים שלא הציגו קפיצה ברמת הנוגדנים ונחשבו כ"הצלחה חיסונית" אכן הציגו עליה חדה ברמת הנגיף בדם. כלומר, הערכות מחקריות מוקדמות הציגו למעשה יעילות חיסונית מוגזמת.
אחד ההסברים המקובלים היה שנגיף השדה מייצר "מוטציות בריחה" מול האוכלוסיה המחוסנת, ומכאן נובע כשלון התרכיב. ארנולד מונטו, אפידמיולוג בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת מישיגן באן ארבור, ספקן לגבי תיאוריה זו. מחקרים שלו הראו שרוב המוטציות שניצפו בנגיפי שפעת שנאספו מבני אדם לאורך 5 עונות רצופות החלישו את הנגיף, מה שהפך אותו לפחות יעיל במעבר מאדם לאדם. מונטו מסכם, שמוטציות בריחה במידה ומתקיימות הן נדירות בכדי להסביר כשלון החיסונים שנה אחר שנה. 
סקוברונסקי, אפידמיולוגית במרכז לפיקוח על מחלות בוונקובר שבקנדה, מאשימה את המוטציות בזן החיסון עצמו. חיסון השפעת הנפוץ ביותר מבוסס על נגיף מומת המיוצר בביצים מעוברות, על פי סקוברונסקי, הנגיף יכול להשתנות כבר בתהליך הייצור ובכך לאבד מיעילותו. גם האימונולוג הסקוטי הנסלי חושב שלמוטציות אלה תפקיד חשוב וטוען שנגיפים מהונדסים גנטית יכולים לעקוף מגבלה זו.
הנסלי טוען עוד שטכניקת בחירת הזנים חייבת להשתנות. דרך אחרת לצמצם את הסיכויים לכישלון: שיפור הטכניקות לבחירת זני תרכיב. יצרני התרכיבים מבססים את יעילות תרכיבי השפעת בבחינתו בחמוסים כמודל. החמוס מחוסן בתרכיב הפוטנציאלי ואז בודקים את יכולת הנוגדנים שהוא מייצר לנטרל נגיפים שבודדו מבני אדם. המודלים חייבים להתבסס יותר על השוואות גנטיות, טוען הנסלי.
בעיה נוספת היא החשיפות השנתיות לנגיפי שפעת (הרקע החיסוני של כל אדם) והשפעתן על התגובה החיסונית. החיסון יכול לעיתים (בקבוצות עם חשיפות קודמות לנגיפי שפעת) לגרום לעלייה ברמת נוגדנים שאינה זהה לזו שבתרכיב - התוצאה: יצור נוגדנים שאינם תואמים והגנה ירודה עד אפסית. "החשיפות הראשונות האלה מעצבות את האופן שבו מערכת החיסון שלנו מגיבה לאורך כל חיינו", אומר הנסלי. האימונולוג רפי אחמד מאוניברסיטת אמורי באטלנטה דיווח בשנה שעברה כי תאי זכרון B ארוכי טווח לשפעת, יכולים להגיב ביצור נוגדנים בחשיפה לנגיף שפעת חדש. המשמעות: תגובה חיסונית שאינה תואמת לנגיף השדה. בניסוח פשוט: חיסונים שנתיים כנגד מחלת השפעת, עלולים להיות מוגבלים ביכולתם לעורר תגובה חיסונית איכותית (Nature Immunology, 2016; 17 1226-1234).
מול הקשיים המקצועיים בהתמודדות עם מחלת השפעת, האסטרטגיה הטובה ביותר נשארת לקבל חיסון מדי שנה - במיוחד בקבוצות הסיכון. מסתבר שחוקרים רבים ממאנים לדון בבעיות של תרכיב השפעת בשל החשש שיוגדרו כ"מתנגדי חיסונים". לא פלא אם כן, ששיעור ההתחסנות של הצוותים הרפואיים בישראל, נמוך מ-50%.